פרשת וישלח
בפרשות האחרונות קראנו בפירוט על מעשי אבותינו ואמותינו. אנו נפגשים בסיפורים שבהם בולטים המעשים והמידות שכל אחד מהאבות האיר בעולם.
ידועים דברי חז"ל ומחלוקתם בגמרא במסכת ברכות דף כו: כנגד מה נתקנו שלושת התפילות. "רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום".
ניראה שהקשר בין האבות לבין התפילות איננו קשר מקרי ובאמת כל תפילה מבטאת את ייחודיותו של האב שתיקן אותה. כמובן שאין במאמר חז"ל רצון לומר שהאבות תיקנו את המילים והנוסח בתפילה שאנו אומרים היום, אלא שהתפילות קשורות לאבות בצורה מהותית או סמלית.
אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, כלומר אברהם האיר את העולם בבוקר חדש, בבשורה חדשה של אמונה בא-ל אחד ובמובן הזה הוא תיקן את תפילת שחרית ואת היכולת להתפלל לה' מתוך בשורה חדשה של אמונה.
יצחק תיקן את תפילת המנחה. תפילת המנחה מסמלת את הגבורה שהיא מידתו של יצחק, כלומר היכולת באמצע המלאכה והעשייה, במהלך היום, או לחילופין לקראת סוף היום כאשר אנחנו עוד בהרהורים של המלאכה והעשייה לעצור ולהתפלל לזכור שגם ובמיוחד בתוך העשייה שורה השכינה.
יעקב תיקן את תפילת ערבית. יעקב כפי שראינו בפרשות האחרונות מסמל את האמונה למרות הצרות, את היכולת לדעת שיש אלקים במקום הזה גם אם המציאות קשה. תפילת ערבית מסמלת את היכולת להתפלל גם בחושך גם כשלא הכל ברור לנו ואנו נמצאים באי ודאות.
העולה מדברים אלו הוא שיש תנועות נפש מגוונות התלויות במצב האישי ובזמן האובייקטיבי בו האדם נמצא. נדמה שאם נשכיל להבין שכל תפילה מבטאת תנועה אחרת בנפש ולכן כל תפילה היא ייחודית ושונה, נוכל לשפר ולו במעט את תפילותינו, את העבודה שבלב שלנו, וכל זאת מתוך חיבור והבנה לרוח האבות.
שבת שלום!
הרב שלום ויסברג